פסק דין - היילה סלסי

בבית המשפט המחוזי בירושלים

לפני כב' השופט יצחק ענבר

א  4266/02                                                                                                                                                                                      21/09/2006

 

בעניין:

​

הרפובליקה הדמוקרטית של אתיופיה

ע"י ב"כ עו"ד יצחק הניג

התובעת

 

 

 

- נ  ג  ד -

 

​

1 . עיזבון המנוחה וזירו מנאן אספאו

2 . עיזבון המנוח ראס טפרי מקונן

ע"י ב"כ  עו"ד צבי שמיר, מנהל העיזבון

 

הנתבעים

 

 

 

פ ס ק - ד י ן

 

1.       תובענה למתן סעד הצהרתי, שלפיו נכס מקרקעין המצוי ברח' דבורה הנביאה 4 ו-6 בירושלים, והידוע כגוש 30061 חלקה 72 (להלן: "הנכס"), הינו בבעלותה של התובעת ואינו מהווה חלק מרכוש הנתבעים.

 

רקע עובדתי

 

2.       התובעת היא מדינת הרפובליקה הדמוקרטית של אתיופיה. הנתבעים הינם עיזבונותיהם של המנוחה ווזירו מנאן אספאון, קיסרית אתיופיה לשעבר, ושל המנוח ראס טפארי מקונן, קיסר אתיופיה לשעבר, אשר כונה גם בשם היילה סלאסי (להלן: "הקיסרים המנוחים"). הנכס נשוא התובענה רשום בלשכת רישום המקרקעין בירושלים על שמם של הקיסרים המנוחים, כמקרקעין לא מוסדרים.

 

3.       עד לשנת 1974 נשלטה אתיופיה על ידי קיסרים. אחרון הקיסרים היה הקיסר המנוח. הקיסר המנוח מונה כיורש עצר ביום 27.9.1916, הומלך כמלך ביום 7.10.1928 ומונה כקיסר ביום 2.11.1930 (סעיפים 3-5 לרשימת המוסכמות). רעייתו של הקיסר המנוח, הקיסרית המנוחה, נפטרה ביום 16.2.1962. בשנת 1974 ארעה מהפכה באתיופיה והקיסר וחלק ממשפחתו נאסרו. הקיסר נפטר ביום 27.8.1975, בעודו נתון במאסר (סעיפים 6, 8 לרשימת המוסכמות). לאחר המהפכה כונן באתיופיה משטר רפובליקאי. מוסכם, כי התובעת היא חליפתה של הקיסרות (סעיף 19 לרשימת המוסכמות).

 

4.       הנכס נרשם בלשכת רישום המקרקעין על שם המנוחים ביום 25.1.28. כאמור לעיל, באותה העת עדיין לא התמנה הקיסר המנוח לכהונת מלך או קיסר אלא היה יורש העצר בלבד. הנכס נוהל במשך כל השנים על ידי המשרד לכנסיות האתיופיות ונכסי הממשלה בירושלים, הכפוף היום לממשלת אתיופיה (סעיפים 3, 13 לרשימת המוסכמות). לאחר מותם של הקיסרים המנוחים לא הועבר הנכס על שם יורשיהם. בשנת 1986 ניסה אספא ווסן, שהיה אחד מבניו של הקיסר המנוח, לטעון כי הוא היורש היחיד של הקיסרים המנוחים, אך הליך משפטי שנקט בו לא הגיע לכדי סיום ונמחק מחוסר מעש (סעיף 21א' לרשימת המוסכמות). החל משנת 1999 פועל מנהל עיזבון הקיסרים המנוחים, עו"ד שמיר, על מנת להעביר לידי היורשים של המנוחים את הנכס (סעיף 21ב' לרשימת המוסכמות).

 

המחלוקת 

 

5.       לטענת התובעת, למרות שהנכס רשום על שמם של הקיסרים המנוחים באופן אישי, מדובר ברכושה של הקיסרות, שכן הנכס נרכש בכספיה של הקיסרות ובעת שבין הקיסרים המנוחים והקיסרות שררה זהות מוחלטת; "בנוסף ולחילופין" טוענת התובעת, כי הנכס ניתן על ידי הקיסרים המנוחים כמתנה לכנסיה האתיופית; לחילופי חילופין טוענת התובעת, כי הנכס עבר לבעלותה מכוח הלאמתו.

 

6.       הנתבעים טוענים מנגד, כי התביעה התיישנה. לגופם של דברים טוענים הנתבעים, כי לא רק שבידי התובעת לא עלה להוכיח את תביעתה אלא שמהראיות עולה בבירור, כי הנכס נמצא בבעלותם.

 

חומר הראיות

 

7.       ב"כ הצדדים, אשר ניהלו את ההליך ביעילות וברוב דעת, הגישו רשימת מוסכמות ופלוגתאות.

 

התובעת הוסיפה והגישה שתי חוות דעת מומחים: של ההיסטוריון מר Berhami Abebe, ושל המשפטן מר Mokabib Tsegaw (להלן – מר מוקאביב). מר מוקאביב  השיב בכתב על שאלות שהפנה אליו ב"כ הנתבעים.

 

הנתבעים הגישו תצהירים של הארכיבישוף אבא אבהסדי גברה מריים היילה מריים, ושל  גב' Andree Edel, אשר עבדה בקונסוליה האתיופית בירושלים בין השנים 1961-1998. בגדר המוסכם בין ב"כ הצדדים, נעשתה חקירתם של שני המצהירים  מחוץ לכותלי בית המשפט (עמ' 22 לפרו'). כמו כן הגישו הנתבעים תצהיר ותצהיר משלים של גב' Mehret Paulos, בתו של מי שהיה הקונסול האתיופי בירושלים, Atu Paulos, בשנים 1918-1934.

 

יצוין כי ביום 18.2.03 הודיע היועץ המשפטי לממשלה, כי לאחר שבחן את נסיבותיו של תיק זה והעניינים העולים בו, החליט שלא להתייצב בהליך.

 

דיון והכרעה

 

(א)     טענת ההתיישנות

 

8.       ב"כ התובעת לא טרח להתייחס בסיכומיו לטענת ההתיישנות שהעלו הנתבעים, אך עם זאת נראה שאין בטענה ממש. על פי המפורט בכתב התביעה, מלכתחילה  נרכש הנכס על ידי הקיסרים המנוחים עבור התובעת ולא כקניין פרטי שלהם. מדובר, אפוא, בתביעה שביסודה טענה בדבר יחסי נאמנות בין הקיסרים המנוחים לבין התובעת. והנה הלכה פסוקה היא, כי בהתקיים יחסי נאמנות, תביעת הנהנה כלפי הנאמן אינה מתיישנת כל עוד אין הנאמן כופר בהיותו נאמן (ע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן, פ"ד נז(5) 49). בענייננו, על פי רשימת העובדות המוסכמות, החלו הנתבעים לפעול להעברת הנכס על שמם רק החל משנת 1999 (סעיף 21ב' לרשימת המוסכמות). אמנם בשנת 1986 ניסה אספא ווסן, שהיה אחד מבניו של הקיסר המנוח, אשר הלך בינתיים לבית עולמו, לטעון, כי הוא היורש היחיד של הקיסרים המנוחים, אך לא הוכח ולא נטען, כי הנתבעים היו שותפים למהלך זה. מרוץ ההתיישנות מתחיל, אפוא, רק בשנת 1999, שכן רק במועד זה  כפרו הנתבעים באופן גלוי בנאמנות הנטענת. המסקנה היא, כי בעת הגשתה של התביעה, ביום 1/9/02, היא עדיין לא התיישנה.

 

(ב)     הטענה כי הנכס היה מאז ומעולם בבעלות הקיסרות

 

9.       על פי סעיף 125(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין לא-מוסדרים יהווה ראיה לכאורה לתוכנו". רישום הנכס על שמם של הקיסרים המנוחים באופן אישי, אינו עולה לכאורה בקנה אחד עם טענת הבעלות של התובעת. האם עלה בידי התובעת לסתור את המסקנה העולה מהרישום? לעיל ראינו, כי התובעת מבססת את תביעתה על שני אדנים חלופיים: האחד, כי הנכס היה מאז ומעולם בבעלותה, אם משום שמלכתחילה נרכש ככזה ואם משום שהוענק לכנסיה על ידי הקיסרים המנוחים במתנה; השני, כי הנכס הועבר לבעלותה מכוח הלאמה. נפנה ונבחן טענות אלה אחת לאחת.  

 

10.     טענתה הראשונה של התובעת היא, כי מלכתחילה היה שייך הנכס לתובעת, שכן על פי המצב המשפטי שנהג בקיסרות בתקופה הרלוונטית, לא הייתה קיימת הפרדה בין רכושו הפרטי של השליט לבין רכוש הקיסרות, ולשליט לא היה קניין פרטי. לצורך הוכחת הטענה הגישה התובעת חוות דעת של המשפטן מר מוקאביב. וכך נאמר בחוות הדעת  (שם, בסעיף 4):

 

עובר ל- 1931, שלטונם של מלכי אתיופיה מעולם לא הוגדר או הוגבל באופן חוקתי. המלך, בהיותו השליט העליון של המדינה והעם, ניצב מעל כל חוק, ונהנה משליטה בלתי מוגבלת באוצרות הממלכה. לא הייתה כל הבחנה בין רכושו הפרטי של המלך לבין רכוש המדינה. המלך היה רשאי להשתמש כרצונו בכל הכספים שהיו באוצר המדינה. לא ניתן להגביל את החזקה שלו [בכספי המדינה] כי הגבלה כזאת כמוה כהגבלת שליטתו המוחלטת בתחום הפוליטי, האזרחי והכנסייתי, שליטה מוחלטת המוקנית לו מכוח זכויות הבכורה שלו כמלך. מערכת המנהל של המדינה לא מוסדה מעולם. המושג של כספי ציבור לא היה למעשה, מוכר כלל.

המשימה של הכנסת מודרניזציה למערכת מנהל המדינה החלה בשנים הבאות לאחר מכן, בתקופת מלוכתו של Menelik. מנליק השני ניסה לארגן את מערכת מנהל המדינה, ולשם כך הקים ב 1908 מספר משרדי ממשלה שבראשם עמדו שרים, ואחד מהם היה שר האוצר. הצו שעל פיו הוקם משרד האוצר היה הפעם הראשונה בתולדות אתיופיה שבה אנו מוצאים התייחסות כלשהי לכספים הפרטיים של המלך ולרכוש המדינה.

 

11.     נוסח הצו משנת 1908, הנזכר בחוות דעתו של מר מוקאביב, מובא בספרו של Zikire Nager (סעיף 24 לרשימת המוסכמות). הצדדים הגישו תרגום מוסכם של הצו (נספח יד' לרשימת המוסכמות), שזה לשונו:

 

תפקידו העיקרי של שר האוצר הוא שמירת אוצר המדינה.

1. אוצר המדינה הוא אוצר המלך והממלכה המיועד למטרות שונות.

2. שר האוצר שומר/מפקח על האוצר של המלך והממלכה.

(א) במקרה המוות המלך רשאי להוריש את האוצר הפרטי שלו ליורשו. בנוסף לכך המלך רשאי להוריש את אוצרו באמצעות המכתב לראשי הכנסיות, לבתי חולים, צדקה או הוא רשאי לתת תרומה לאנשים.

(ב) במהלך חיו של המלך האוצר הפרטי שלו מיועד לצרכיו האישיים שלו. אך המלך החדש רשאי לרשת את אוצרו של המלך לשעבר לאחרי פטירתו.

3. אוצר השלטון מיועד לפעילות ניהולית של המדינה

...

 

12.     על פי חוות דעתו של מר מוקאביב, מטרתו של צו זה, אשר היה בתוקף עד לשנת 1943,  הייתה לכונן את "קופת ההוצאות הפרטיות" של המלך, אך לא היה בו כדי לכונן תחום של רכוש פרטי, שיהיה נתון למשטר הדין האזרחי. זאת ועוד: מהצו עולה, כי למלך למעשה אין רכוש פרטי וכל רכושו למעשה מהווה את רכוש הממלכה. ובלשונו של מר מוקאביב (שם, בסעיף 4):

 

את הכנסת המושג 'הכספים הפרטיים של המלך' לצו שעל פיו הוקם משרד האוצר יש לראות לאור מאמציו של מנליק להכניס מודרניזציה וארגון למנגנון של מנהל המדינה. ההתייחסות להבחנה בין כספיו הפרטיים של המלך ובין רכוש המדינה נבעה, כנראה מהרצון לכונן קופה להוצאות הפרטיות של המלך ולא כדי לכונן תחום של רכוש פרטי שיהיה נתון למשטר הדין האזרחי. אם לוקחים בחשבון את סמכויות העל שמהן ניהנה המלך, אין אפשרות לטעון כי הרכוש הפרטי של המלך, הנזכר בצו הנ"ל, היה שווה ערך לזכותם של נתיניו להיות בעלי קניין פרטי. קו טענה זה זוכה לחיזוק נוסף בהוראות סעיף 2 ב' של אותו צו: כספו הפרטי של המלך יישאר רכושו הפרטי כל ימי חייו, והיורש יהיה המלך הבא אחריו. אילו הכוונה הייתה להציב את רכושו הפרטי של המלך ואת הקניין הפרטי של נתיניו באותו מישור, כי אז רכושו הפרטי של המלך צריך היה לעבור בירושה אל כל יורשיו החוקיים. ואולם, הצו מורה במפורש שרכושו הפרטי של המלך יעבור בירושה למלך החדש, ולא אל שאר היורשים. יתרה מזאת, יש לציין גם שהמלך החדש יכול היה להיות יורש כס מלכות אך לא היה בהכרח אחד היורשים החוקיים של העיזבון על פי הדין האזרחי. עובדה זו מראה בבירור כי מה שמכונה רכושו הפרטי של המלך היה אמור להישאר קשור לבית המלוכה לעד. לאור האמור לעיל, ניתן לסכם כי ההבחנה בין רכושו הפרטי של המלך ובין רכוש המדינה הוכנסה לצו שהוציא מנליק השני ב- 1908 רק כדי לכונן את קופת ההוצאות הפרטיות של המלך, ולא כדי לייסד מושג של רכוש פרטי של המלך אשר יהיה נתון למשטר הדין האזרחי.

                  

13.      יצוין, כי בעת רכישתו של הנכס בתחילת 1928, הקיסר המנוח עדיין לא הוכתר כמלך או כקיסר אלא היה במעמד של "יורש עצר" בלבד, אך לטענת התובעת, סמכויותיו כיורש עצר היו מלאות ושקולות לסמכויותיו של מלך. לכן, לטענתה, הצו משנת 1908 חל עליו בעת הרכישה. מאחר שהתביעה סובבת לא רק על חלקו של הקיסר המנוח בנכס, אלא גם על חלקה של הקיסרית המנוחה, ניתן להוסיף ולהניח, כי לשיטתה של התובעת אין הבדל בין הדין החל על הקיסר לבין הדין החל על הקיסרית. במילים אחרות טענתה היא, כי כמו לקיסר המנוח, גם לקיסרית המנוחה לא היה קניין פרטי וכל רכושה היה רכוש הממלכה.

 

14.      אקדים ואומר, כי אין בידי לאמץ את סברותיו של המשפטן מוקאביב. מספר נימוקים חברו והביאוני למסקנה זו ולהלן אמנה אותם אחד לאחד.

 

15.     מר מוקאביב מבסס את סברתו, שלפיה לא היה למלך קניין פרטי, על סעיף 2ב לצו, הקובע כי "המלך החדש רשאי לרשת את אוצרו של המלך לשעבר לאחרי פטירתו". לטענתו של המומחה -

 

... אילו הכוונה הייתה להציב את רכושו הפרטי של המלך ואת הקניין הפרטי של נתיניו באותו מישור, כי אז רכושו הפרטי של המלך צריך היה לעבור בירושה אל כל יורשיו החוקיים. ואולם, הצו מורה במפורש שרכושו הפרטי של המלך יעבור בירושה למלך החדש, ולא אל שאר היורשים...

 

דא עקא, סברתו זו של מר מוקאביב מתעלמת לחלוטין מסעיף 2א לצו, שבו נאמר מפורשות, כי "המלך רשאי להוריש את אוצר הפרטי שלו ליורשו" או "לראשי הכנסיות, לבתי חולים, צדקה או הוא רשאי לתת תרומה לאנשים". בהקשר זה יוטעם, כי המומחה כלל לא הזכיר את סעיף 2א דנן בחוות דעתו וכפועל יוצא מכך, גם לא עשה כל ניסיון להתמודד עמו. תחת זאת בחר להביא בחוות דעתו נוסח חלקי של סעיף 2 לצו. הנתבעים טענו מנגד, כי סעיפים 2א-2ב לצו משלימים זה את זה. לשיטתם, המלך מחזיק ברכוש פרטי שאותו הוא רשאי לחלק את רכושו בעודו בחיים או לצוותו בצוואתו, ורק אם לא עשה כן, עובר הרכוש הפרטי למלך שלאחריו (בדומה לזכותה של המדינה כיורשת שיורית על פי סעיף 17 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965). פרשנות זו נותנת משמעות לשני חלקיו של הסעיף ונראית סבירה על פניה. לעומת זאת, פרשנותו של מר מוקאביב מייתרת לחלוטין את סעיף 2א והופכת אותו לחסר משמעות, וזאת מבלי שהמומחה נתן לדבר הסבר כלשהו.

 

16.     בדומה לכך, לא הזכיר המומחה בחוות דעתו ולא התייחס ולו ברמז לסעיף 19(א) לחוקה האתיופית משנת 1955, שבה נקבע מפורשות, כי "כל הרכוש הרשום בשם הקיסר או משפחת המלוכה הוא רכוש פרטי וככזה הוא נתון למשטר החוקי המתייחס לכלל אזרחי האימפריה" (נספח יב' לרשימת המוסכמות). בשנת 1955 היה הנכס נשוא התובענה רשום על שם הקיסר והקיסרית המנוחים. סעיף 19(א) לחוקה מלמדנו, אפוא, לכאורה, כי מדובר ברכושם הפרטי לכל עניין ודבר. מדוע לא התייחס המומחה להוראה מהותית זו, ומהי התשובה למסקנה שלכאורה עולה ממנה? שאלות אלה נותרו ללא מענה.

 

17.     טענתה של התובעת, כי משפחת המלוכה לא הייתה כשירה להיות בעלת קניין פרטי, אף אינה נראית הגיונית. הסברו של מר מוקאביב למצב משפטי זה הוא, כי "אם לוקחים בחשבון את סמכויות העל שמהן ניהנה המלך, אין אפשרות לטעון כי הרכוש הפרטי של המלך, הנזכר בצו הנ"ל, היה שווה ערך לזכותם של נתיניו להיות בעלי קניין פרטי". אולם נראה, דווקא לאור המעמד הרם של השליט וסמכויות העל המיוחסות לו, כי המניעה להיות בעליו של רכוש פרטי ולהחזיק בו, הופכת את מצבו של השליט לנחות ממצבם של נתיניו. יוטעם, כי משיטתה של התובעת נובע, כי העדר הכשירות להיות בעל קניין פרטי חל גם על רכוש פרטי שהחזיק השליט עוד קודם למינויו למלך, ועל רכוש שהוענק לשליט במתנה או בירושה במהלך תקופת שלטונו. מצב דברים זה נראה בלתי הגיוני על פניו. זאת ועוד: משמעות טענתה של התובעת היא, שכאשר לא קיימת זהות בין יורשיו של השליט לבין יורשו של כס המלוכה, נותרים יורשיו של השליט ללא רכוש כל שהוא, שכן את כל רכושו של השליט שהלך לעולמו יורש, על פי הנטען, השליט החדש. גם תוצאה זו אינה עולה בקנה אחד עם ניסיון החיים והשכל הישר.

 

18.     ואמנם, אין מחלוקת בענייננו, כי הקיסרית המנוחה, שהלכה לעולמה בשנת 1962, הותירה אחריה  צוואה, שבה הורישה ליורשיה רכוש רב מאד, הכולל, בין היתר, נכסי מקרקעין רבים ושונים (נספחים ב'- ג' לרשימת המוסכמות). ניכר על הצוואה, כי היא נערכה עבור הקיסרית המנוחה על ידי יודעי חוק. קשה להלום, כי צוואה זו הייתה נערכת אלמלא הייתה הקיסרית המנוחה כשירה להיות הבעלים של הרכוש המתואר בצוואה.

 

19.     לכאן מתקשר נתון נוסף העומד לתובעת לרועץ. כזכור, הנכס נרכש בשנת 1928 וברכישתו טיפל הקונסול האתיופי דאז בירושלים, Ato Paulos, אשר רשם את הנכס על שמם של הקיסרים המנוחים באופן אישי. והנה מסתבר, כי נכס אחר שנרכש בירושלים סמוך לאותה העת, בשנת 1932, נרשם על שם "ממשל אתיופי ממלכתי" (ראו את נסח הרישום שנכלל במסגרת נספח יא' לרשימת המוסכמות). רואים אנו, כי בעוד שהנכס נשוא התובענה נרשם על שמם הקיסר והקיסרית המנוחים, נכס אחר שנרכש באותה התקופה נרשם במפורש על שמה של הממלכה. אין סיבה להניח, כי מדובר בהבדל שהנו יד המקרה. הדעת נותנת, שלו היה הנכס נשוא התובענה נכס של הממלכה, היה נרשם אף הוא על שמה ולא על שמם של הקיסרים המנוחים באופן אישי. לא נעלם מעיני הסברו של ההיסטוריון מטעם התובעת, כי "הייתה מחלוקת לגבי הבעלות במנזרים בירושלים. הבניין והקרקע האמורים לעיל נקנו על ידי Ato Paulos והועברו על שם Ras Teferi ו- W/ro Menen. זה נעשה על סמך ההנחה הנבונה כי הנכס ברח' דבורה הנביאה יהיה מובטח יותר אם יירשם על שם המלך, וזאת בשל המחלוקת עם הפטריארכיה באלכסנדריה". אלא שהסתום בהסבר זה רב על הנגלה. מהותה של אותה מחלוקת היסטורית לא הובררה די הצורך. אף לא הוברר כלל ועיקר, איזה יתרון בדיוק שאבה התובעת מרישום הנכס על שם הקיסרים המנוחים דווקא, וזאת בפרט לאור חוסר כשירותו של המלך (לשיטת התובעת) להיות בעליו הרשום. מסקנתנו דלעיל נותרת, אפוא, על כנה.

 

20.     לכל האמור לעיל ראוי להוסיף, כי בשנת 84' החל מר מוקאביב לכהן בתפקיד מנהל מחלקת מנהל בתי המשפט במשרד המשפטים. את חוות דעתו דנן ערך בשנת 86', לבקשת מעסיקתו. חוות הדעת קצרה יחסית. סברותיו של מר מוקאביב אינן מעוגנות בפסקי דין או בכתביהם של מלומדי משפט. נוסח הצו משנת 1908 המובא בחוות דעתו, אינו משקף את הנוסח שהוסכם עליו מאוחר יותר. חוות הדעת אינה מזכירה את החוקה משנת 1955, אשר אינה מתיישבת עם טענותיה של התובעת. מכל הבחינות האלה לוקה חוות הדעת בחסר. במצב דברים זה, ולאור כוחם המצטבר של כל הנימוקים שמניתי, אין בידי לאמצה.

 

(ג)      הטענה כי הנכס הוענק לתובעת על ידי הקיסרים המנוחים כמתנה

 

21.     התובעת טוענת לחילופין, כי בני האצולה האתיופית ובכללם הקיסרים המנוחים, נהגו לתרום חלק מרכושם לטובת הכנסיות וכך נעשה גם לגבי הנכס נשוא התובענה. בולט לעין, כי טענה זו סותרת את האדן הראשון של טענות התובעת, שלפיו מעיקרא לא היה לקיסרים רכוש פרטי, ומחלישה אותו, בבחינת "תפסת מרובה – לא תפסת". אך בטענה אין ממש גם לגופה. הטענה כולה נסמכת על רשימת נכסים (מוצג יא' לרשימת המוסכמות), המנוהלים על ידי המשרד לכנסיות האתיופיות ונכסי הממשלה בירושלים, הכפוף היום לממשלת אתיופיה, ועל עדותו של הארכיבישוף אבא אפסדי, לפיה הבתים המצוינים באותה רשימה נרכשו על ידי "אצילים אתיופיים" וניתנו לכנסיה (עמ' 8 ש' 5-11). אלא שדבריו אלה של העד אינם מספיקים כדי לשכנע בקיומו של הנוהג הנטען, בפרט כאשר מסמכי הרכישה של אותם נכסים, כמו גם מסמכי העברתם לבעלות התובעת, האמורים כולם להימצא בחזקתה של התובעת, לא הוצגו בפני בית המשפט. מכל מקום, הארכיבישוף הוסיף ואישר בעדותו, כי הנכס נשוא התובענה נותר בסופו של דבר בבעלותה של הקיסרית המנוחה. ועיקרם של דברים: אף אם אניח, כי מספר נכסים בירושלים נרכשו על ידי בני אצולה והועברו על ידם לכנסיה, עדיין אין בכך כדי להוביל למסקנה, כי כך נעשה גם לגבי הנכס נשוא התובענה, מה גם שלא הוכח, כי ל"נוהג" הנטען היה תוקף מחייב. בטענת ה"מתנה" אין, אפוא, כדי להפוך את הקערה על פיה.

 

(ד)      הטענה כי ראיות נוספות מוכיחות את בעלותה של התובעת בנכס

 

22.     התובעת מוסיפה וטוענת, כי מראיות נוספות עולה, שהקיסרים המנוחים ראו בנכס כשייך לקיסרות ולא חלק מרכושם הפרטי. בחנתי את מכלול הראיות והגעתי למסקנה, כי גם דינה של טענה זו להדחות. אסקור להלן את הראיות שבהן מדובר.

 

23.      התובעת לא הביאה ראיה פוזיטיבית כלשהי באשר למקור הכספים ששמשו לרכישתו של הנכס. טענתה, כי הרכישה בוצעה בכספי המדינה, לא נסמכה אלא על הצו משנת 1908 ועל התיזה שלקיסר לא היה קניין פרטי, תיזה אשר לעיל ראינו כי היא לא יכולה לעמוד. לעומת זאת, מטעם הנתבעים העידה גב' Mehret Paulos, כי אביה המנוח, אשר שימש כקונסול בירושלים, סיפר לה כי מקור הכספים הוא אמה של הקיסרית המנוחה Woizero Sihin, אשר ביקרה בירושלים והביעה בפני הקונסול את רצונה לרכוש את הנכס. הדברים עולים בקנה אחד עם עדותו של הארכיבישוף אבא אבהדי (עמ' 4, ש' 4-6 לפרוטוקול מיום 28.7.05). הארכיבישוף הוסיף והעיד, כי לפי הידוע לו מדובר בנכס שהיה שייך לקיסרית (עמ' 1, ש' 24, עמ' 4, ש' 4-6, 10 21, 25-26, עמ 6, ש' 12, 21-22 לפרוטוקול מיום 28.7.05). כך העידה גם Andree Edel. למרות שמקובל עלי, כי משקלן של עדויות אלה אינו רב וכי יש לבחנן בזהירות, אני סבור שאין סיבה לדחותן על הסף. אולם אף אם אתעלם מהן, הרי עדיין אין בכך כדי לכונן ראיה, בבחינת יש מאין, המטה את הכף לעברה של התובעת.

 

24.     אין מחלוקת, כי ההכנסות משכר הדירה שהתקבל בגין השכרת הנכס, חולקו כל השנים בין גורמים ציבוריים שונים ובהם המשרד שטיפל בנכס, ממשלת אתיופיה והכנסיות (סעיף 14 לרשימת המוסכמות). נתון זה תומך לכאורה בעמדתה של התובעת, אלא שבבואנו לקבוע את משקלו היחסי של נתון זה, יש להביא בחשבון בין מכלול הנתונים, כי באותה העת ערכו של הנכס היה מועט (ראה עדותו של הארכיבישוף בעמ' 8, ש' 7-8 לפרו' מיום 28.7.05), ודמי השכירות שהתקבלו ממנו היו נמוכים (במכתב משנת 1963, נספח ט' לרשימת המוסכמות, מצוינים דמי שכירות של 65$ לחודש). לעומת זאת, הקיסרים המנוחים היו בעלים של נכסים רבים, שערכם עלה לאין ערוך על ערכו של הנכס שבמחלוקת (ראו את צוואתה של הקיסרית, נספח ב' לרשימת המוסכמות, ואת פסק הבוררות בין היורשים, נספח ג' לרשימת המוסכמות). ויתורם של הקיסרים המנוחים על ההכנסות הזעומות מהנכס לטובת מטרות ציבוריות אינו מהווה, אפוא, ראיה של ממש לחובתם. 

 

25.     המשרד לכנסיות האתיופיות ונכסי הממשלה נהג למסור לשוכרי הדירות בנכס קבלות חתומות בחותמת:ADMINISTRATOR OF EMPRESS PROPERTY. כך כונה  גם המשכיר בחוזי השכירות של הנכס (סעיף 15 ונספחים ז'-ח' לרשימת המוסכמות). בדומה לכך, בשנת 1956 הגיש הקונסול בקשה להיתר בניה בנכס, שבה נרשם כי הבעלים של הנכס היא המלכה מחבש (סעיף 17 ונספח י' לרשימת המוסכמות). וודאי שאין מדובר בראיות התומכות בעמדתה של הנתבעת. היפוכו של דבר נכון, שכן דומה כי הראיות תומכות בכך שהנכס היה בבעלותה של הקיסרית. בהנחה היותר נוחה לתובעת ניתן לומר, כי מדובר בראיות ניטרליות.

 

26.     הקיסרית המנוחה הותירה במותה צוואה (נספח ב' לרשימת המוסכמות), המתייחסת לנכסי מקרקעין רבים, אך אינה כוללת את הנכס. התובעת מבקשת להסיק מכך, כי הקיסרית לא ראתה בנכס זה נכס השייך לה באופן פרטי, שאחרת הייתה כוללת אותו בצוואתה, מה עוד שייחסה לו חשיבות רבה. התובעת מוסיפה וטוענת, כי גם בבוררות שקיימו היורשים על הנכסים שהורישה להם הקיסרית לא נזכר הנכס ולו ברמז, ומכאן שגם היורשים לא ראוהו כחלק מהעיזבון. אלא שנראה כי גם מהצוואה לא ניתן להסיק מסקנה חד משמעית לכאן או לכאן. טעמו של דבר הוא שבצוואה קיימת הוראה שיורית, המסדירה את מעמדו של כל הרכוש שאינו נזכר באופן מפורש בצוואה. נראה כי מאחר ובאותה עת לא היה הנכס בעל ערך רב, בהשוואה לנכסים האחרים המפורטים בצוואה, לא ראתה הקיסרית המנוחה להזכירו באופן ספציפי אלא הותירה אותו חוסה תחת כנפיה של ההוראה השיורית. מטעמים דומים לאלה, אין כל רבותא בכך שהיורשים לא התדיינו ביניהם לגבי הנכס. בין היורשים הייתה הסכמה כללית כי הנכסים שלא נזכרו ספציפית בצוואה יחולקו ביניהם באופן שווה (סעיף 2 לנספח ג' לרשימת המוסכמות) ונראה שגם היורשים לא ייחסו חשיבות רבה לנכס זה.

 

27.     הנה כי כן, בראיות שהביאה התובעת, בכולן יחד ובכל אחת מהן לחוד, אין כדי להתגבר על כוחו הראייתי של רישום הנכס על שמם של הקיסרים המנוחים באופן אישי. וודאי שכך הם פני הדברים בזכרנו, כי רישום הנכס על שמם של הקיסרים המנוחים באופן אישי אינו יד המקרה, שהרי קיים לפחות נכס אחד שנרשם באותה העת על שמה של הממלכה. המסקנה המתבקשת היא, כי בידי התובעת לא עלה לשכנע, כי מלכתחילה היה הנכס בבעלותה.

 

           (ה)    טענות התובעת  בדבר הלאמת הנכס

 

28.     לחלופין טוענת התובעת, כי הנכס הולאם על ידי המדינה. נפנה ונבחן טענה זו.

 

29.    התמך הראשון שעליו נשענת התובעת הוא הוראה מיום 11.12.1974 (לאחר המהפכה באתיופיה) שהוציאה ממשלת אתיופיה לפקידיה, ולפיה, על פי רצונו של הקיסר המנוח (אשר היה אסור באותה עת), יש להעביר את רכושו ואת רכוש הקיסרית וצאצאיהם לטובת העם האתיופי, לרבות הרכוש הנמצא מחוץ לאתיופיה (נספח ה' לרשימת המוסכמות).

 

הוראה זו אינה יכולה להוות בסיס לתביעת התובעת, זאת ממספר טעמים. ראשית, לא הוכח כלל ועיקר כי להוראה ממשלתית זו יש תוקף משפטי מחייב, שלא לדבר על תוקף מחוץ לגבולות אתיופיה בבתי המשפט של מדינת ישראל. המשפטן מוקאביב, אשר התובעת מבקשת להסתמך על חוות דעתו, לא התייחס בחוות הדעת לסוגיה זו ונראה שלא בכדי. שנית, ההוראה מבוססת כלשונה על רצונו של הקיסר המנוח, אך לא צורפה ראיה כלשהי לכך, שאכן זה היה רצון הקיסר. אף אם הייתה מצורפת ראיה כאמור, הרי לאור מכלול הנתונים קיים חשש כבד כי ההוראה לא ניתנה מרצון חופשי. מכל מקום, לא הובאה כל אסמכתא לכך, שהקיסר המנוח היה מוסמך לוותר גם על חלקה של הקיסרית המנוחה בנכס ועל רכוש צאצאיו.

 

30.    התמך השני שעליו נסמכת התובעת הוא חוק ההלאמה האתיופי מיום 26.7.1975, שלפיו לכל אדם או משפחה הותר להיות בעלים של בית אחד בלבד בקרקע עירונית, וכל בית עודף בקרקע עירונית הולאם (נספח ו' לרשימת המוסכמות).

 

          ההסתמכות על חוק ההלאמה האתיופי בנוגע לנכס הנמצא בישראל, אשר חל עליו הדין הישראלי, מעוררת מספר שאלות. הראשונה שבהן היא, מהו תחום תחולתו של חוק ההלאמה, דהיינו האם יש לו תחולה אקסטרה טריטוריאלית, באופן שהוא חל גם על נכסים הנמצאים מחוץ לאתיופיה. בהינתן תשובה חיובית לשאלה זו, יש להמשיך ולבחון, האם בית המשפט הישראלי יהיה מוכן להכיר בתוקפו האקסטרה טריטוריאלי של חוק ההלאמה.  נפתח בבחינתה של השאלה הראשונה.

 

31.     הכלל במשפט הבינלאומי הוא, שהדין הפנימי של כל מדינה חל בתחומי שטח השיפוט שלה - הוא תחום הריבונות - ולא מחוצה לו. לפיכך יש לפרש כל חוק לפי העקרון של ריבונות טריטוריאלית, אשר משמעותו היא שהמחוקק התכוון לטפל בבני אדם או בנכסים הנמצאים בתוך התחום הטריטוריאלי של המדינה ולא מחוצה לו (בג"ץ 279/51 אמסטרדם נ' שר האוצר, פ"ד ו 945, 971 מול ה'). לכלל זה יכולים להיות חריגים שמקורם בהוראות חוק מיוחדות של כל מדינה המרחיבות, בעניינים מסוימים,  את תחומי תחולת החוק הפנימי על אירועים או אנשים הנמצאים מחוץ לתחום השיפוט (ע"ע 300050/98 המועצה המקומית גבעת זאב נ' מחמוד מוחמד אלי פד"ע לח 577, 593). אולם לשם כך נדרש כי לשונו של החוק תלמד, במפורש או מכללא, על כוונה להקנות לחוק תחולה אקסטרה טריטוריאלית (בג"ץ 279/51 אמסטרדם נ' שר האוצר הנ"ל; ע"פ 4596/05 רוזנשטיין נ' מדינת ישראל תק-על 2005(4), 2082 , פסקה 20-21; אהרון ברק פרשנות במשפט כרך שני - פרשנות החקיקה, עמ' 578-579 (1993)).

 

32.     חוק ההלאמה מחיל עצמו על כל קרקע עירונית ועל כל בית עירוני. התובעת מודה, כי אין בחוק ההלאמה אזכור מפורש, לפיו תחולתו היא אקסטרה טריטוריאלית (עמ' 15 לסיכומים). אולם לטענתה, מאחר שתכליתו של החוק ההלאמה היא צמצום הפערים בחברה על ידי חלוקה מחדש, צודקת יותר, של נכסי האזרחים, ניתן ללמוד על כוונה מכללא להחילו גם מחוץ לאתיופיה, באופן שיחבוק את כלל נכסיהם של האזרחים האתיופיים, הן אלו שבתוך אתיופיה והן אלו שמחוצה לה. האומנם?

 

          כשאני לעצמי סבורני, כי השאלה אם חוק ההלאמה מחיל עצמו גם מחוץ לגבולות אתיופיה אם לאו, היא בראש ובראשונה שאלה של דין אתיופי, האמורה להיות מוכרעת על פי כללי הפרשנות הנהוגים באתיופיה. והנה, למרות שמדובר בשאלה של דין זר,  אשר דרך המלך להוכיחה היא הגשתה של חוות דעת מומחה לדבר, לא הגישה התובעת חוות דעת. חוות הדעת של המשפטן מוקאביב, אשר הוגשה על ידי התובעת, אינה כוללת התייחסות כלשהי לשאלה זו. הימנעותו של מומחה התובעת להידרש לסוגיה פועלת לחובת התובעת. דומה, כי במה שאמרנו עד כה די כדי לחייב את המסקנה, לפיה טענת התובעת בדבר תחולתו האקסטרה טריטוריאלית של חוק ההלאמה - לא הוכחה.

 

33.     ככל שניתן לקבוע את היקף תחולתו של חוק ההלאמה האתיופי על פי אמות המידה הנהוגות בישראל נראה, כי בשים לב לכך שמדובר בחוק המפקיע קניין, הרי שיש לייחס משקל רב לכך שהחוק לא מחיל עצמו מחוץ לאתיופיה באופן מפורש. דומה כי לצורך הפקעת קניין בדרך כלל, שלא לדבר על הפקעה במדינה אחרת, נדרשת הוראה מפורשת ולא די בהסקת כוונה מכללא (ראו: ע"א 377/79 פייצר נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת-גן, פ"ד לה(3) 645, 651, 656).

 

אשר לתכליתו של החוק, הרי זו תומכת דווקא במסקנה, לפיה תחולתו הנה טריטוריאלית. כעולה מפרק המטרות של חוק ההלאמה,  החוק נחקק לאור מצב העניינים, שבו רוב הבתים העירוניים באתיופיה הוחזקו על ידי המיעוט, בני המעמד הגבוה, אשר ניצלו את שליטתם בנכסים והביאו לעליה במחיריהם ובדמי השכירות, באופן שהקשה על רוב האזרחים העובדים במקומות עבודה עירוניים למצוא לעצמם מקום מגורים הולם (וראו את שלושת הפסקאות הראשונות של פרק המטרות). על רקע מצב עניינים זה נועד חוק ההלאמה לחלק ולתכנן מחדש את הנכסים המצויים באזורים העירוניים באתיופיה עצמה. ביטוי מפורש לכוונה זו נמצא בהצהרות שבפרק המטרות (ההדגשות שלי – י.ע):

 

WHEREAS, It is necessary to survey and plan our cities with the need for dwelling and working purpose of the majority of city dwellers as the prime factor.

ולהלן:

WHEREAS, it is necessary to build our urban areas on the basis of careful planning and study in order to utilize our resources in an economical manner, to improve the conditions of cities, to protect urban dwellers from diseases and prevent illegal activities now prevalent in urban areas.

 

מהצהרות אלה עולה, כי המחוקק האתיופי לא ראה לנגד עיניו אלא את הנכסים העודפים הנמצאים בקרקע עירונית באתיופיה עצמה. זאת ועוד: ספק רב אם החלתו של החוק על נכסים המצויים מחוץ לאתיופיה, מגשימה את מטרת החוק, שהרי נכס הנמצא מחוץ לאתיופיה לא יוכל לספק את צרכיהם של האזרחים המתגוררים באזורים עירוניים באתיופיה ואף אין לו כל רלוונטיות לתכנון מחדש ולשיפור התנאים באזורים העירוניים באתיופיה.

 

34.     סיכומה של נקודה זו הוא, כי חוק ההלאמה האתיופי אינו מחיל עצמו על נכסים שמחוץ לאתיופיה, הנמצאים בישראל.

 

מעבר לדרוש יצוין, כי אף מבלי להידרש לשאלת תחולתו האקסטרה טריטוריאלית של חוק ההלאמה, כלל לא הוכח עובדתית, כי הנכס שבמחלוקת הינו בית מגורים עודף אשר חל עליו חוק ההלאמה.

 

לאור האמור לעיל, מתייתר הצורך להמשיך ולבחון, האם בהנחה שקיימת תחולה אקסטרה טריטוריאלית של החוק, יהא מוכן בית משפט בישראל להכיר בתוכנו ולהפעילו בישראל.

 

           סוף דבר

 

35.      בידי התובעת לא עלה להוכיח כי הנכס שבמחלוקת נמצא מלכתחילה בבעלותה, או שניתן לה על ידי הקיסרים המנוחים במתנה, או שהולאם על ידה.

 

36.      בנסיבות אלה יש לדחות את התביעה, וכך אנוכי מורה.

 

           צו המניעה הזמני שהוצא לבקשת התובעת – מבוטל.

 

           התובעת תשלם לנתבעים את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪ ומע"מ.

 

המזכירות תודיע לב"כ הצדדים טלפונית על פסק הדין ותשלח להם העתקים ממנו.

 

 

ניתן היום, כ"ח באלול תשס"ו (21 בספטמבר 2006), בהעדר הצדדים.

 

יצחק  ענבר

 

 

 

 יצחק ענבר, שופט

 

 

 

​