.jpg)
בין התיקים עליהם עבד משרדנו נכללים :
תיק שמעון הצדיק
האתר של שמעון הצדיק, הידוע גם כ- "אל-יהודייה", מצוי בירושלים,
על אם הדרך המובילה מן העיר העתיקה, לבית החולים הדסה
עין כרם ולאוניברסיטה העברית. אתר זה היווה מובלעת בשכונת שיך
ג'ראח הערבית, אשר בתקופה בין 1948 לבין 1967 היה תחת שלטון
הממלכה הירדנית.
בשנות ה-50 אכלס האפוטרופוס לרכוש אויב הירדני באתר את
המשפחות הערביות שפונו מהעיר העתיקה. לאחר מלחמת ששת הימים
שחרר האפוטרופוס הכללי את המקרקעין והחזירו לידי בעליו היהודיים
דהיינו ועד העדה הספרדית וכנסת ישראל
בנקודה זו עמדו שאלות רבות:
ראשית, מה מעמדם של הדיירים הערביים בנכס?
שנית, בידי מי הבעלות על הנכס?
בית המשפט העליון קבע במהלך השנים כי הדיירים הערביים יקבלו
מעמד של דיירים מוגנים של המשפחות היהודיות. בנקודה זו ומסיבות
פוליטיות שונות, סירבו מרבית הדיירים הערביים לשלם דמי שכירות
לבעלים היהודיים. יותר מכך, צצו לפתע טענות לפיהן קיים רישום נוגד
לבעלויות וכי למשפחה הערבית יש רישום מוקדם יותר של בעלות על המקרקעין.
המשפט לובה גם בטענות פוליטיות העוסקות בחוסר הסימטריה שבשחרור
מקרקעין בשטחי ירדן לשעבר לבעלים יהודיים בעוד שהיו הסדרים שונים
לרכוש של משפחות שהיו בירדן בתקופה הרלוונטית ורכושם נותר במערב ירושלים.
בסוגיית המיקום של הרכוש הוצגו ראיות שכללו מאות תעודות, תצלומי אוויר
ועדויות שונות.
בסיכום ההליך, קבע בית המשפט בפרשה מתוקשרת מאוד
כי הבעלות הנכונה של המקרקעין היא של ועד העדה הספרדית
וכנסת ישראל, וכי יש לפנות דיירים ערבים בשטח בשל אי תשלום
דמי שכירות וסיבות נוספות.
סקר על מתחם שמעון הצדיק, יהודייה וכרם ג'עוני - פרק מספרו של מייסד המשרד,
שמואל שמיר, המדבר על מתחם שמעון הצדיק.
תיק היילה סלאסי
קיסרי אתיופיה ראו עצמם כצאצאים של המלך שלמה ומלכת שווא. קיסר אתיופיה האחרון, היילה סלאסי ראה את עצמו כדור 225 למלך שלמה. לפיכך רכש קיסר אתיופיה, בדומה לקודמים לו, מבנה גדול במרכז ירושלים וזאת בעת שהיה יורש העצר המלכותי. בתקופת מלחמת העולם השנייה, היה היילה סלאסי בירושלים, ומיסד המשרד אף נפגש עמו בעת שעבד במשרדו של עו"ד דוד גויטיין. בשנת 1974 הייתה הפיכה באתיופיה, ורכוש הקייסר הולאם וכל משפחתו נכלאה. אחרי מספר רב של שנים שוחררה המשפחה מהכלא וביקשה חזרה את רכושה. לצורך החזרת הרכוש היה צורך להוכיח את פטירתו של קייסר אתיופיה וכן את פטירת ילדיו ונכדיו שהיו פזורים ברחבי העולם. לאחריכן, אחרי משפט ארוך כנגד ממשלת אתיופיה שטענה לבעלות על השטח, הן מחמת חוקי ההלאמה, הן מחמת העובדה כי טענה כי רכוש הקייסר הוא רכוש הממשלה, והן מחמת העובדה כי טענה שהינה יורשת מכוח החוקה האתיופית של הקייסר. במשפט מתוקשר זכתה המשפחה בזכויותיה.
חלקות רבות נרכשו בישראל עד שנות ה-70, ובעסקאות אלו הזיהוי נעשה לא לפי מספר זיהוי אלא ע"י הצגת מסמך שניתן לרוכשים הנכונים ע"י לשכת רישום המקרקעין ביום ביצוע הרכישה, המכונה בשפת העם קושאן, על שם כינויו הטורקי. במקום בו הרוכשים המקוריים איבדו את הקושאן דורשת לשכת רישום המקרקעין הוכחות חלופיות כבדות.
בתיק זה הגיע חוקר נדל"ן אל צאצאית של אדם בעל שם דומה למוריש, הצליח לשכנעה כי אביה הוא הבעלים של המקרקעין והצליח לשכנע גם את לשכת רישום המקרקעין בכך. כאשר יורשי האדם הנכון הגיעו למכור את השטח הם גילו על כך והגישו תביעה לתיקון הרישום השגוי. האישה שזכתה ברכוש שלא שלה ניהלה קרב עיקש כדי למנוע את החזרת השטח. כתוצאה מכך החל קרב משפטי ארוך שנוהל ע"י עורך דין צבי א. שמיר ועורכת הדין אוריה אלחרר, אשר כלל עשרות בקשות שונות שהוגשו לזימון עדים מכלל רחבי העולם. בסוף ההליך נקבע כי הבעלים שהציגו התובעים הינו הבעלים האמיתי של הנכס ובוטל רישום הנתבעת.
ביהמ"ש בחן את הראיות הרבות שהוגשו ע"י התובעים, המוכיחות כי אותו אחד הינו האדם הנכון שבבעלותו המקרקעין, והגיע למסקנתו המבוססת על כמה נדבכים. הנדבך הראשון הינו ששמו בלועזית תואם את אופן כתיבת שמו; הנדבך השני הוא הכתובת בארה"ב הרשומה בתעודת הפטירה, שדרכה התכתבו רשויות המדינה עם הבעלים הרשום כפי שהצביעו מסמכים ישנים; הנדבך השלישי הינו התאמה בין מקומות מגוריו ומסמכי ההתקשרות; הנדבך הרביעי הוא דמיון בין החתימות מהשוואת החתימה בהסכם הרכוש המקורי והחתימה שבצוואתו; הנדבך החמישי היה שלילת בעלותו של מוריש הנתבעת. בשל מכלול הראיות שהובאו ומאמצם של התובעים להוכיח כי הינם הבעלים האמיתיים של המקרקעין, נקבע שעמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח את זהות הבעלים הרשום.
יצוין כי המשרד ניהל בשנים האחרונות מספר תיקים דומים בעניין בקשות לתיקוני רישומי בעלות שגויים או חלקיים. כך, נתקל המשרד לא פעם בניסיונות זיוף של ייפוי כוח, שחלקם היו ברמות גבוהות. תיק זה יוצא דופן מאחר שהנתבעת הצליחה להעביר את הבעלות בלשכת רישום המקרקעין למרות שלא היה בידיה כל מסמך המקשר אותה עם המקרקעין, דבר שלא מנע ממנה לנהל מלחמת חורמה בתיקון הרישום.
החזרי מס לעובדים פלסטיניים
לפי החלטת ממשלת ישראל, כלל תושבי יהודה ושומרון ורצועת עזה המועסקים בישראל מקבלים את שכרם באמצעות שירות התעסוקה. שירות התעסוקה מבצע עבורם גם את חשבון המיסוי. כידוע, במדינת ישראל מתבצע תחשיב המיסוי על פי בסיס שנתי, כאשר מתפקידו של המעסיק המחשב את תלושי השכר לסכום את הכנסתו השנתית של עובד ולבצע התאמות בגובה המיסוי בהתאם להכנסה המצטברת של העובד. משנת 1970 ועד שנת 2000 לא ביצע שירות התעסוקה את התחשיב הנכון ולפיכך שילמו מרבית תושבי יהודה ושומרון שהועסקו בישראל מיסים עודפים. לפי הערכה, עבדו באותם שנים בממוצע מאה אלף עובדים בשנה כאשר כל אחד מהם שילם בממוצע אלף שקל מעל הסכום שנדרש. עובדי יהודה ושומרון לא היו מודעים לטעות ולא ביקשו לכן החזר של הכספים וגם לא הייתה פרוצדורה להשבת הכספים האמורים.
נושא זה התברר למשרדנו בדרך המקרה, כאשר פנה עובד בבקשה לטיפול בעניין תביעת עבודה שהייתה לו. הוא הביא עימו תלושי שכר רבים שאפשרו לרואה חשבון מטעם המשרד לגלות את מקור התקלה. לאחר תביעה ייצוגית שהוגשה, ניתנו ל-12,000 לקוחות המשרד החזרי מס.
איתור והוכחת בעלויות על פי קושאנים טורקיים
בתקופה העות'מאנית ועד שנת 1927 (תחילת המנדט הבריטי), רישום עסקאות לא היה מבוסס על מפות, אלא גבולות המקרקעין נרשמו לפי רוחות השמיים ושמות השכנים. כמובן שבאותם זמנים לא היו גושים וחלקות. המשמעות של רישום זה הינה שהשטחים המופיעים בלשכת רישום המקרקעין אינם נכונים ונעדרים הוכחה. ראשית, משום שגביית המס נעשתה לפי השטח הרשום ומשכך היו משקרים ברישום והערכת השטחים הייתה הערכת חסר; ושנית לא הייתה כל הוכחה למיקום החלקה. השיטה המקובלת באותה תקופה הייתה שאישור מיקום החלקה נעשה על ידי מוכתר (מוח'תאר), פקיד ממשלתי. עם ביטול מוסד המוכתרים במדינת ישראל, הוכחת מיקום החלקות נעשה כמעט בלתי אפשרי. הוכחת גבול על פי קושאן כאמור איננה אפשרית אלא אם כן מתחקים אחר שמות האנשים שהתגוררו בשכונה במאה ה-19.
לצורך הוכחת מיקום החלקות נפתח הליך המכונה "תיקון שטח וגבולות" הקבוע בסעיף 135א לחוק המקרקעין, שמטרתו הכנת תשריט הקובע את גבולות השטח. כך, יקבע השטח הנכון הכלול בגבולות הרשומים והתאמת הכתוב למציאות באמצעות מדידה מחדש. מנהל הקרקעות מוסמך לאשר את תיקון השטח כך שיתאים לגבולות הנזכרים בתעודת הרישום.
בתיק הרלוונטי הגבולות הוגדרו לפי שכנים בשנות ה-70 במאה ה-19. להוכחת גבולות החלקה בוצע מחקר מאוד מקיף, במהלכו נתגלו מסמכים מבית הדין השרעי מהר הבית משנת 1875, וכן ספרים היסטוריים, שהוכיחו את שם המוכרים עוד בטרם פתיחת לשכת רישום המקרקעין בירושלים. וכן מחיפוש מקיף של היסטורית בתי הדפוס נתגלה כי בין השנים 1889-1894 הוקם במקום בית דפוס הגובל לחלקה.
לאחר פרסום הודעה על הגשת בקשה לתיקון שטח וגבולות, כל אדם המעוניין בדבר רשאי להגיש התנגדות לרישום, לפי סעיף 136 לחוק המקרקעין. התיק הרלוונטי הינו התנגדות של דייר, שתקף את הוכחת הבעלות וכן טען לחזקה נוגדת. תביעתו נדחתה והחלטת המפקח על המקרקעין היא החלטה מעניינת, המסבירה את הליך תיקון הרישום.
המפקחת על המקרקעין שללה את טענת המתנגד להתיישנות ושיהוי, משום שבקשה לתיקון שטח וגבולות אינה מהווה תביעה כמשמעותה בחוק ההתיישנות הנוגעת לקביעת זכויות קניין במקרקעין, אלא מטרתה לסייע לבעל המקרקעין לדייק את גבולות הנכס שלו במקרה של טעות, ועל מנת שיוכל לבצע עסקאות בו. המפקחת הדגישה בפסק הדין כי במסגרת בקשה לתיקון שטח וגבולות אין מקום לדון בשאלות העוסקות בזכויות קנייניות. כך תקף גם באשר לטענת המתנגד לחזקה נוגדת מכוח החזקה בפועל של המקרקעין מזה כחמישים שנים.
במסגרת בקשה לתיקון שטח וגבולות יש לדייק את שטח החלקה הכולל ואת גבולותיו, ולא את אופן החלוקה המבנית בתוך החלוקה. משכך, די במיפוי המבקש של גבולות ושטח החלקה, המופיע בתשריט המאושר על ידי המרכז למיפוי ישראל. כחלק מהמחקר שבוצע בתיק, הובאו חתימות הגובלים עם שטח החלקה, ביניהם עיריית ירושלים שגבלה בדרכים מצפון. משלא נמצא אף אזכור במסמכים ההיסטוריים לכך שהמתנגד בעל זכויות בנכס או היה גובל בו, נדחתה ההתנגדות וניתן צו לתיקון שטח וגבולות בספר ירושלים.
איתור רכוש נעדרים
משרדנו עובד עם מספר רב של חוקרים לצורך איתור מקרקעין של מורישים שיורשהים אינם יודעים את מיקום המקרקעין או אינם יכולים להוכיח את הקשר בינם לבין הרכוש. כך למשל עוסק משרדנו במאות תיקים של אנשים שרכשו קרקע מקהילה ציונית אמריקאית שהייתה חברה שרכשה חטיבות קרקע גדולות בעפולה, בהרצליה, בירושלים וברמת ישי.
תיקון ופרשנות צוואה עקב שיכחה
המנוחה כתבה צוואה שבה הורישה 5/6 מהכספים בחשבונה לטובת אחייה, והשישית שנותרה הורישה לילדיה. ילדי המנוחה התייצבו בבית המשפט והסבירו כי המנוחה ניהלה כספים עבור אחייה. וכאשר סיימה לנהל כספים אלה וחילקה אותם לאחיה היא הייתה כבר במצב דימנטי, על כן הוראות הצוואה לא תוקנו. יותר מכך, ילדיה שהיו מיופי כוח שלה לא היו מיודעים בצוואה והחלו להשתמש בחשבון שלה כחשבונה הפרטי. הצוואה קוימה לפי פירושה בעת עריכתה, לפיה 5/6 מהכספים שנותרו יועברו לאחייה.
בביהמ"ש לענייני משפחה הוצגו מספר קונסטרוקציות המסבירות מדוע אין לקיים את הצוואה בנוסחה. אחת מהפרשנויות עסקה בצוואה שנשתכחה, היינו בצוואה שלו המצווה הייתה זוכרת את קיומה היא הייתה משנה אותה. פרשנות אחרת הייתה על פי סעיף 34 לחוק הירושה, לפיו הוראת צוואה שביצועה בלתי חוקי, בלתי אפשרי או בלתי מוסרי דינה להתבטל. יש לבחון את התוצאה השלילית שתיגרם בעת ביצוע הצוואה עם קיומה ולא עם עריכתה. המנוחה רצתה שחמשת אחיה ואחיותיה יקבלו את חלקם ברכוש המשפחתי, ולכן ציינה את הוראות הצוואה הנדונות. לכן, משחולקו כספים אלו טרם מותה הכספים שנותרו בחשבונות האמורים הם של המנוחה ולכן על שני ילדיה לרשת אותם במלואם.
נקבע כי בפרשנות צוואה יש לקיים את אומד דעתו של המצווה מתוך כיבוד רצון המת. בעניין זה לכאורה לשון צוואת המנוחה ברורה, אך ההוראות הללו אינן משקפות את אומד דעת המנוחה כפי שבאה לידי ביטוי בצוואתה ובנסיבות החיצוניות. לכן יש לפרש את הצוואה כך שההוראות הנדונות בטלות ועל כלל הרכוש של המנוחה בישראל, לרבות הכספים האמורים, להתחלק בין ילדיה. בית המשפט קיבל את הטענה.
פסק דין זה דן בנושא חישוב היטל ההשבחה, ובוחן האם בעת חישוב היטל השבחה, יש לקחת בחשבון רק את תוספת אחוזי הבניה, או שיש להוסיף או להפחית גם את תשלומי האיזון המשולמים.
היטל השבחה, הוא היטל שמשלם המוכר לוועדה מקומית, על מחצית עליית שווי חלקתו כתוצאה מאישור תוכנית מתאר.
תוכנית מתאר יכולה לשנות את אחוזי הבניה של חלקה, אבל יכולה לקבוע גם חלוקה לא שוויונית בחלוקת האחוזים, באופן שבעל חלק מחלקה/חלקות חדשות יקבל תמורה גבוהה באופן יחסי מחלקו במקרקעין, וכנגד זאת ישלם תשלומי איזון לבעל חלקה/חלקות אחר.
בעניין הנדון, טענה העירייה קריית אתא, כי אין להוריד מהשווי החדש של נכס את תשלום דמי האיזון המשולמים.
בית המשפט קבע כי תשלומי האיזון בתוכנית לאיחוד וחלוקה הם חלק ממסגרת התכנית עצמה, ויש להתחשב בהם לחישוב ההשבחה, לחיוב (המקבל) או להפחתה (של המשלם) ולכן יש הצדקה להפחית מההשבחה הנובעת מתכנית איחוד וחלוקה את תשלומי האיזון.
הרציונל לקביעת בית משפט, מצוטט מסיכומי התביעה (סעיף 37 א-ד):
"סבורני כי ניתן להבין את הגיון הדברים בדוגמא שהביאה התובעת בסיכומיה, כדלקמן:
-
ראובן ולוי הם בעלי זכות במקרקעין, בה זכות לבניית דירה אחת.
-
תכנית קובעת כי ראובן יקבל את הזכות לבניית הדירה ולוי יקבל את תשלומי איזון בשווי מחצית הדירה.
-
אם נפחית את תשלומי האיזון מההשבחה, ראובן יקבל דירה ממנה ישלם חצי דירה כתשלומי איזון, רבע דירה היטל השבחה ויוותר עם רווח של רבע דירה.
-
מנגד לוי יקבל תשלמי איזון חצי דירה, ישלם רבע דירה היטל השבחה ויוותר עם רווח של רבע דירה.
-
אם לא נפחית את תשלומי האיזון מההשבחה, ראובן יקבל דירה ממנה ישלם חצי דירה תשלומי איזון וחצי דירה היטל השבחה, ויוותר עם רווח".
בית המשפט דחה את עמדת העירייה וחייב אותה בתשלום של מלמעלה מ-3,000,000 ₪ עם הצמדה מיוחדת.
עפולה
משרדנו מטפל במספר רב של אדמות אשר נרכשו בידי משפחות
אמריקאיות בשנים 1920-1930.
בשנים אלו, לאחר החלטת הקונגרס הציוני, שטחי אדמה ענקיים
נקנו ממשפחות לבנוניות עשירות במרכז העמק של ישראל, על מנת
להקים את העיר המתפקדת הראשונה.
העיר לא נבנתה בצורה המפוארת שתוכננה לאחר קריסת החברה.
לעומת זאת לאחר תוכנית חילוק אזורים חדשה משנת 2005, העיר
החלה להתפתח, ואנו מציגים מספר רב של לקוחות אשר מנפיקים
צווי ירושה ומוכיחים מעמדם בעפולה.
ר.ק. נ' ג.ק.
בית המשפט לענייני משפחה בירושלים דחה חלקית את התביעה
שהגיש התובע כנגד גרושתו, אותה משרדנו ייצג, לקבלת דמי שימוש
ראויים ממועד עזיבת התובע את הבית המשותף בשנת 1999 ועד ליום
מכירתו בפועל. בית המשפט קיבל את טענת ההגנה לפיה ענייננו נכנס
בגדר החריג לכלל של פסיקת דמי שימוש ראויים לשותף במקרקעין
וקבע כי התובע ויתר במפורש על דמי השימוש וכי בעטיו הבית המשותף
לא נמכר ופירוק השיתוף נמנע. על כן, התובע זכאי לדמי שימוש ראויים
רק ממועד הגשת תביעה זו בשנת 2016 ועד מכירת הבית המשותף.
פסקי דין נוספים לדוגמא
פרידה פאונטין
תביעה כספית בשל מצג שווא והטעיה בעסקת מכר דירה:
לאחר ששני הצדדים התקשרו בחוזה למכירת דירה, נתבעו המוכרים, אשר היו מיוצגים על ידי המשרד, בטענה שהסתירו מהקונים מידע מהותי על כך שגג הרעפים נבנה ללא היתר, וכי ישנה התראה ממחלקת הפיקוח בעירייה לפיה חלק משמעותי מהדירה חייב בהריסה.
משכך טענו שהמוכרים הפרו את ההסכם עימם וחבים להם פיצויים על נזקיהם. הנתבעים טענו כנגד שלא הסתירו בעסקת המכר שגג הרעפים ללא היתר, ושבמועד עריכת ההסכם לא היו מודעים לדיון שהתקיים בוועדת המשנה המקומית לתכנון ובנייה שהמליצה על הריסה חלק הדירה.
בית המשפט הדגיש את חשיבות קיום משא ומתן והחוזה בתום לב, כפי שמורה חוק החוזים. עוד קבע כי התובעים היו מודעים להיעדר ההיתר על גג הרעפים ובחתימת החוזה הסכימו לקבלת הדירה AS IS, והצהירו שהם מוותרים על זכותם לכל טענת אי התאמה או טענה אחרת לגבי מצב הדירה.
זאת ועוד, נקבע שהתובעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם
להוכיח שנמנע מהם מידע על המלצות הוועדה כשחתמו על ההסכם, ולא הוכיחו שהנתבעים ידעו על כך ביחד או לחוד.
לכן, קבע ביהמ"ש שלא הוכחה הטעיה או מצג שווא על ידי מוכרי הדירה והתביעה נדחתה.
ליפא גלובינסקי
חובת תום לב של המוכר בעסקת מכר בנוגע למס השבח
בעל דירה התחייב למכור לתובע, שיוצג על ידי המשרד, את זכויותיו בדירה, והשניים חתמו על זיכרון דברים.
הנתבע טען שאינו מחויב בהסכם משום שבזיכרון הדברים נקבע שאם יתברר שהמכר חייב בתשלום מס שבח או מס אחר, החוזה יבוטל או שיערך הסכם חדש המקובל על הצדדים.
הוא טען שלא התחייב במסגרת ההסכם לבקש פטור ממס שבח, כפי שנהוג לעשות כשזוהי כוונת הצדדים להסכם, ולא ניתן ליצור התחייבות כזו על יסוד עקרונות תום הלב שכן מדובר בפטור אישי.
בית המשפט קבע שאין משמעות לכך שבהסכם לא נכללה התחייבות מפורשת של הנתבע לפעול להשגת פטור ממס שבח, משום שעל הנתבע לכבד ולקיים את ההסכם עליו חתם.
בין אם הוסכם שאם יתברר שהעסקה מחויבת במס היא תבוטל, ובין אם מדובר בחיוב חד צדדי של התובע, אין פירוש הדבר שהנתבע פטור מלפעול להשגת פטור ממס, ככל שהוא תלוי בביצוע פעולה פשוטה מצידו.
פירוש אחר של זיכרון הדברים מעקר ממנו כל משמעות שכן פירוש הדבר שאין כל תכלית להתחייבות להעברת הזכויות בדירה, שכן ניתן להכשילה בדרך של הימנעות מבקשת פטור ממס. פירוש זה אינו מתיישב עם ההסכמה במכירת הדירה ועם עקרון היסוד לפיו חוזים יש לקיים. על הנתבע לפעול בתום לב כדי שהעסקה תתממש.
ניתן לדמות את הסיטואציה בתיק זה למצב של "סיכול תנאי" הקבוע בסעיף 28 לחוק החוזים. התנאי, לפיו אם יחול חיוב במס העסקה תבוטל, הוא כתנאי מתלה בהנחה שיקבע שהתנאי לקיום ההסכם הוא היעדר חיוב בתשלום מס. אם צד לחוזה יכול למנוע קיומו של התנאי המתלה, הוא אינו זכאי להסתמך על אי קיום התנאי המתלה, ומושתק מלטעון על כך.
מוחמד חגוג
בקשה לסילוק תביעה על הסף בפסק דין סופי וחלוט:
נתבע, המיוצג על ידי המשרד, נפגע בתאונת דרכים בידי רכב המבוטח על ידי חברת הביטוח שנתבעה. לאחר שניתן פסק דין של בית המשפט העליון הפך פסק הדין כנגד התובעת לחלוט, וחברת הביטוח נדרשה לשלם לנתבע את המוטל עליה.
אך, משנמנעה מלקיים את פסק הדין, נאלץ הנתבע לפנות למשרד האוצר ולבקש ממנו שיפעיל את סמכותו לפי הסכמי הביניים עם הרשות הפלסטינית, כך שכספי הפיצויים המגיעים לו ינוכו מכספי הרשות המוחזקים במדינת ישראל וישולמו לו, והרשות הפלסטינית תתחשבן עם התובעת, חברה הרשומה ברשות הפלסטינית, לאחר קיזוז הכספים מכספים המוחזקים במדינה.
לאחר פניה זו חברת הביטוח הביעה נכונות לשלם לו פחות מהסכום שנקבע בפסק הדין, ולאחר שזה סירב הגישו את תביעה זו.
בית המשפט קבע כי ההרשעה אין בכוחה להביא לביטול פסק הדין, ומשכך השאיר בתוקף את הכרעת פסק הדין על אודות הפיצויים. נקבע כי בית המשפט מוסמך לדחות תביעה על הסף, אם כלל הנתונים הדרושים לצורך הכרעה בשאלה ידועים ואין צורך בבירור עובדתי כלשהו.
למעשה בקשת התובעת היא לערוך משפט חוזר, הסדר הקיים בהליכים פליליים בלבד. מקרים יחודיים במשפט האזרחי מצדיקים קיום משפט חוזר, במקרה בו פסק הדין הושג במרמה ובתרמית, אך, המקרה דנן לא עולה כדי נסיבות מיוחדות אלו.
נטען שהעילה לביטול פסק הדין ועריכת משפט חוזר היא העובדה שבית המשפט ברשות הפלסטינית קבע שהעד העיד עדות שקר במהלך תביעה שהתבררה בבית המשפט. ביהמ"ש קבע כי לא ניתן להשתמש בפסק דין של הרשות הפלסטינית כראיה בהליך זה משום שמדובר ב"עדות שמיעה", שלא משמש כשלעצמו ראיה קבילה. זאת ועוד, כל הליך עומד בפני עצמו ואין האחד מחייב את השני. בית משפט זה קבע את קביעותיו על סמך הראיות שהובאו לפניו והכרעתו תקפה. על כן קיבל ביהמ"ש את הבקשה לסילוק התביעה על הסף ודחה את התובענה.
שפיצר
(ישנו איסור פרסום עבור התיק, אך ניתן למצואו בתור תיק ת"א 18817-08-22)
בעבר זיהויים בלשכת רישום המקרקעין היו נרשמים על בסיס שמות בלבד, וההוכחה לזהות נעשתה על ידי שני קריטריונים:
א. שטר הקושאן המקורי, שהיה ניתן בעת הרישום. זאת מתוך הנחה שרק הבעלים האמיתי מחזיק שטר כזה.
ב. בתקופת המנדט נדרש תצהיר מוכתר (אדם מכובד באיזור כפרי או עירוני שהיה מייצג את השלטון באותו איזור) שהיה מכיר את הבעלים והיה יכול להצהיר שהאדם הרשום הוא האדם המוכר את המקרקעין.
למעשה, כיום כאשר אין מוכתרים המתפקדים בישראל, אדם ללא הקושאן המקורי יתקשה מאוד להוכיח את בעלותו במקרקעין. דוגמא לכך הינה תיק זה, בו לשכת הרישום סירבה לרשום אדם כבעל מקרקעין בטענה שאין די אינדיקציות הקושרות אותו לנכס. לאחר מחקר שביצע המשרד, אשר כלל בחינת עץ המשפחה ואיתור קרובי המשפחה של המנוח ובחינת המסמכים הקיימים והמעידים על הבעלות במקרקעין, הצליחו לקשור בין התובע ובין הנכס האמור, וביהמ"ש קבע כי יש לרשום את התובע כבעלים הרשום של המקרקעין.
בבניין בו שתי קומות היו ארבעה דירות שוות גודל, שתיים בקומת הקרקע ושתיים בקומה הראשונה.
בין השכנים נחתם הסכם כפי שמתבצע בבניינים רבים, לפיו, כל אחד מהצדדים יוכל להשתמש בחלקו באחוזי הבניה וכאשר צוין כי אחוזי בניה עתידיים יחולקו בין הצדדים, והבעלים של הקומה העליונה יוכל לבנות מתחת גג הרעפים ולהגביה אותו.
שלושה מהדיירים בנו תוספת (כ-29 מ"ר עיקרי) ואילו הדייר הרביעי הגיש בקשה להגדלה של 101 מ"ר עיקרי.
הדייר בקומה התחתונה התנגד לבניה, וניהל במשך 7 שנים מלחמות בוועדות תכנון או בבתי משפט כנגד הבניה.
טענתו של הדייר (התובע) הייתה כי התוכנית החדשה יוצרת דירה שלמה חדשה מעבר לחלקו של הדייר המבקש לבנות (הנתבע), וכן יוצרת קומה חדשה בעוד לא הייתה הסכמה לבניית הקומה החדשה, אלא רק לבניה מתחת לגג הרעפים.
בדיון הצליח להוכיח הדייר המבקש באמצעות משרד עו"ד שמיר, כי הזכויות הנוספות, נובעות בין היתר משינוי תקנות חישוב שטחים, היינו כי עקב שינויים בחקיקה הוא יכול לחשב מחדש את השטח העיקרי של דירתו, על ידי הפחתת קירות והגדרת חלק מדירתו כמרפסת.
יותר מכך, בעת שאין מגבלה להגבהת הגג, אין מניעה גם להוספת קומה נוספת מתחת לגג החדש.
כמו כן, נקבע כי אין לדייר מניעה מלהחליף שטחים עם הדייר השני בקומה העליונה, באופן שכל אחד מהדיירים יקבל קומה שלמה.
עוד נקבע כי שינוי תוכניות התחשיב איננו בגדר הגדלת זכויות הבניה הצריכה להתחלק בין כלל הדיירים, וזאת כל עוד הזכויות העוטפות נובעות מתחשיב מחדש של שטח דירת המבקש.
הכלל שנקבע בפס"ד הוא כלל חשוב- בעת שדיירים חותמים על הסכם שיתוף, הם מאפשרים זה לזה שימוש מיטבי ומירבי בכל אחוזי הבניה העתידיים שיצטברו, ודייר אחד איננו יכול לבנות ולנסות לחסום לאחרי כן דייר אחר מניצול זכויותיו המיטביות בבניה העתידית.