פסק דין - מוחמד חג'וג'

​

בתי המשפט

 

בית המשפט המחוזי בירושלים

 

לפני: כב' השופט  אריה רומנוב

ת"א 8977-04-11

 

בעניין:

התובעת

אלמשרק חב' לביטוח בע"מ

 

נ ג ד

הנתבעים

1. מוחמד חג'וג'

2. זיאד חסן סעאפין

 

ב"כ התובעת: עו"ד בנימין (בנג'י) לבנטל; עו"ד שמעון חסון

ב"כ נתבע 1: עו"ד צבי א. שמיר

 

 

פסק דין

 

1.         בתובענה אותה הגישה בתיק שלפניי, עותרת התובעת לכך שבית המשפט יבטל את פסק הדין שניתן בבית משפט זה, מפי כב' השופט י. עדיאל, בתביעה כספית שנתבע 1 הגיש נגד התובעת (ת.א. 1652/98). מדובר בפסק דין חלוט, שכן ערעור שהתובעת הגישה עליו נדחה על ידי בית המשפט העליון (ע"א 10687/07). אף שהדברים לא נאמרו בכתב התביעה במפורש, ניתן להבין כי אין מדובר בביטול "סתם" אלא מטרת ביטולו של פסק הדין הוא עריכתו של "משפט חוזר".

 

2.         בתגובה לתובענה שהוגשה נגדו, הגיש נתבע 1 בקשה לסילוק התובענה על הסף. התובעת, מצידה, מבקשת כי בית המשפט יתיר לה לתקן את כתב התובענה שהגישה, וזאת לנוכח התפתחות מסויימת שחלה מאז הוגשה התובענה. עניינו של פסק דין זה בשתי בקשות אלה.

 

רקע

 

3.         ביום 11.12.95 נפגע נתבע 1 (שיכונה להלן "הנתבע") בתאונה שארעה בעיר חברון. בעקבות התאונה הגיש הנתבע אל בית משפט זה תביעה נגד התובעת ונגד נתבעים נוספים (ת.א. 1652/98). התביעה התבררה בפני כב' השופט י. עדיאל. במוקד התביעה ניצבה טענת הנתבע כי הוא נפגע בתאונת דרכים בהיותו הולך רגל, וכי המכונית שפגעה בו היא מכונית מסוג פיג'ו 505 אשר אין חולק כי הייתה מבוטחת על ידי התובעת. כבר מראשית בירור התביעה חלקה התובעת בתוקף על גרסת הנתבע וטענה שמדובר בגרסה שקרית ובמעשה הונאה פסול מטעם הנתבע ועדיו, וכי האמת היא שהנתבע נפגע ממלגזה במקום עבודתו, ואין כל קשר בין הפגיעה בו לבין המכונית שהייתה מבוטחת על ידה.

 

4.         כב' השופט עדיאל – לפניו התבררה, כאמור, תביעתו של הנתבע – החליט לפצל את הדיון, כך שתחילה נדונה שאלת האחריות. במסגרת בירור שאלת האחריות העיד הנתבע עצמו, וכן העידו 8 עדים שהנתבע זימן מטעמו. מאידך, התובעת לא העלתה גרסה נגדית לגרסת הנתבע, וזאת לנוכח מחדלים דיוניים שפורטו בפסק הדין ובהחלטות שניתנו על ידי בית המשפט בקשר אליהן (סעיף 19 לפסק הדין החלקי). יצויין, כי העדים אותם ביקשה הנתבעת לזמן לעדות לא היו עדי ראיה לתאונה, אלא חוקרים מטעם התובעת שביצעו פעולות חקירה מסויימות.

 

5.         ביום 11.12.05 ניתן פסק דין חלקי של בית משפט זה, בו קיבל בית המשפט את גרסת הנתבע וקבע, כי הוא אכן נפגע בתאונת דרכים על ידי מכונית הפיג'ו שהייתה מבוטחת על ידי התובעת. במסגרת פסק הדין החלקי ניתח בית המשפט את הראיות שהובאו לפניו ומסקנתו הייתה, "כי במאזן ההסתברויות יש לקבל את גרסת התובע כי נפגע מרכב הפיג'ו" (סעיף 18 וכן סעיף 20 לפסק הדין החלקי). יצויין, כי קביעה זו התבססה, בין היתר, על  עדותו של עד מרכזי שהעיד מטעמו של הנתבע, מר זיאד חסן סעאפין, שהינו נתבע 2 בתובענה המונחת לפניי (להלן: "סעאפין").

 

 

6.         לנוכח קבלת גרסת הנתבע וקביעת אחריותה של התובעת לפצות אותו על נזקיו, נפנה בית המשפט לדון בשאלת גובה הנזק. ביום 18.10.07 ניתן פסק דינו הסופי של בית המשפט במסגרתו חוייבה התובעת לשלם לנתבע פיצוי בסכום של כ-2.5 מיליון ₪.

 

7.         התובעת לא השלימה עם פסק הדין, ועל כן הגישה ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 10687/07). במסגרת הערעור שהגישה העלתה התובעת מספר השגות נגד פסק הדין, ובכלל זה השגה על החלטתו של בית המשפט שלא לאפשר לה להעיד את העדים מטעמה, החלטה שניתנה, כפי שציינתי, לנוכח מחדליה הדיוניים של התובעת. 

 

8.         ערעורה של התובעת נקבע לדיון בפני מותב תלתא (כב' המשנה לנשיאה דאז השופט א. ריבלין; כב' השופטת א. חיות; כב' השופט ח. מלצר). יממה אחת לפני המועד שנקבע לשמיעת הערעור, הגישה התובעת "בקשה דחופה להגשת ראיה נוספת", במסגרתה ביקשה להתיר לה להגיש עדויות של שלושה עדים אשר לטענת התובעת היו עדי ראיה לאירוע התאונה. התובעת הסבירה בבקשתה, כי שלושת העדים "אותרו לפני ימים אחדים ע"י חוקרי המערערת ואף מסרו תצהירים בכתב לעניין נסיבות אירוע התאונה" (הרישא של הבקשה שצורפה כנספח ג'2 לבקשה לסילוק על הסף). התובעת הודיעה במסגרת הבקשה שהגישה, כי "לאור ההתפתחות האחרונה פנתה המערערת לפני ימים אחדים והגישה תלונה בפני התובע הכללי ברשות הפלסטינית אודות מעשי המרמה ובגין כך נפתח הליך פלילי" (סעיף 11 לבקשה).

 

9.         ביום 5.8.10 דחה בית המשפט העליון את ערעורה של התובעת, תוך חיובה בהוצאות משפט. במסגרת פסק הדין שניתן על ידו, דחה בית המשפט העליון את ההשגות שהעלתה התובעת נגד החלטת בית משפט זה שלא לאפשר לה להעיד את העדים מטעמה (סעיפים 17-18 לפסק הדין). בנוסף, דחה בית המשפט העליון את בקשת התובעת להביא ראיות נוספות, וכך, בין היתר, אמר בפסק דינו:

 

                        "במקרה דנן לא שוכנעתי כי המערערת פעלה ב"שקידה ראויה" לגילוי ואיתור עדי הראייה שאת עדותם ביקשה להוסיף יממה לפני הדיון בערעור. מתן אפשרות כזו למערערת יהא בה על-כן משום מתן גושפנקא לעריכת "מקצה שיפורים" כל אימת שבעל הדין שיצא וידו על התחתונה בערכאה קמא החליט להשקיע בשלב הערעור מאמץ מרוכז למציאת עדים נוספים שיתמכו בגירסתו. המערערת לא הבהירה ולא פירטה במסגרת הבקשה מהם המאמצים שעשתה, אם בכלל, לאיתור הראיות הללו בעת הדיון בפני בית משפט קמא, וטענותיה בהקשר זה הינן כלליות ביותר ובלתי מספקות, בייחוד בהתחשב בכך שעסקינן בתאונה שהתרחשה עוד בשנת 1995..."               

 

10.        עם מתן פסק דינו של בית משפט העליון, הפך פסק הדין שניתן בבית משפט זה נגד התובעת, לחלוט. לכאורה ניתן היה לצפות לכך שהתובעת תקיים עתה את פסק הדין, ותשלם לנתבע את שנקבע כי עליה לשלם. אלא שלא כך היה. לטענת הנתבע, לנוכח הימנעותה של התובעת מלקיים את פסק הדין הוא נאלץ לפנות למשרד האוצר ולבקשו כי יפעיל את סמכותו על פי הסכמי הביניים עם הרשות הפלסטינית באופן כזה שכספי הפיצויים המגיעים לנתבע ינוכו מכספי הרשות המוחזקים במדינת ישראל, וישולמו לנתבע, כך שהרשות הפלסטינית עצמה, לאחר קיזוז הכספים מכספים המוחזקים במדינת ישראל, תתחשבן עם התובעת - שהינה חברת ביטוח הרשומה ברשות הפלסטינית ואשר פועלת בתחומה - ובכך ייאכף נגדה פסק הדין. לטענת הנתבע, בעקבות מהלך זה הביעה התובעת נכונות לשלם לו סכומי כסף פחותים מאלו שנפסקו לו, ובתנאים שלא היו מקובלים עליו, ונוכח סירובו זה היא הגישה את התובענה הנוכחית. לטענת הנתבע, התובעת הודיעה למשרד האוצר על דבר הגשתה של התובענה, ולנוכח הודעה זו החליט משרד האוצר לעכב את פעולותיו, "עד למתן פסק דין חלוט בתביעה האמורה..." (מכתבו של עו"ד דודי קופל מיום 14.6.11).

 

11.        כאמור, בתובענה הנוכחית עותרת התובעת לכך שבית המשפט יבטל את פסק הדין שניתן על ידי כב' השופט עדיאל. העילה העומדת ביסוד התובענה שלפניי היא החלטת הרשות הפלסטינית לפתוח בחקירה פלילית נגד סעאפין - שהיה, כזכור, עד מרכזי מטעם הנתבע - ולהגיש נגדו כתב אישום.

 

 

12.        כפי שציינתי, במסגרת הערעור שהתובעת הגישה לבית המשפט העליון היא מסרה כי ימים אחדים לפני הגשת הבקשה להבאת ראיות נוספות אותרו על ידי חוקרים מטעמה שלושה אנשים שהיו עדים לתאונה, וכי במקביל להגשת הבקשה להוספת ראיות, "... פנתה המערערת לפני ימים אחדים והגישה תלונה בפני התובע הכללי ברשות הפלסטינית אודות מעשי המרמה ובגין כך נפתח הליך פלילי". בכתב התובענה שהגישה בתיק זה טוענת התובעת, כי החקירה הפלילית עליה הודיעה בשעתו הסתיימה, וכי בתום החקירה הוחלט להגיש נגד סעאפין כתב אישום באשמה של מתן עדות שקר במשפט שהתנהל בבית משפט זה. בבקשה לתיקון כתב התובענה טוענת התובעת, כי מאז שהוגשה על ידה התובענה בתיק שלפניי, המשפט הפלילי שהתקיים ברשות הפלסטינית הסתיים. על פי הטענה, ביום 30.1.12 הורשע סעאפין על ידי הערכאה המוסמכת - בית המשפט לערעורים ברמאללה - בעבירה של מתן עדות שקר, והוא נדון לעונש מאסר לתקופה של שלושה חודשים. התובעת צירפה לבקשה לתיקון כתב התובענה שהגישה עותק מתורגם של פסק הדין האמור, אשר על תוכנו אין חולק.

 

13.        סיכום הדברים הוא, אפוא, כי לטענת התובעת, לנוכח פתיחת חקירה פלילית, הגשת כתב אישום והרשעת סעאפין בבית המשפט ברמאללה בעבירה של מתן עדות שקר בתובענה שהתבררה בבית משפט זה - יש לבטל את פסק הדין שניתן בשעתו בבית משפט זה.

 

 

עיקר טענות הצדדים

14.        הנתבע עותר, כאמור, לסילוק התביעה על הסף. לטענת הנתבע, עם מתן פסק דינו של בית המשפט העליון, הפך פסק הדין שניתן על ידי בית משפט זה לפסק דין סופי וחלוט. במצב דברים זה טוען הנתבע, אין התובעת יכולה לנסות ו"לתקוף" את פסק הדין באמצעות התובענה שהגישה לבית משפט זה, שכן בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור או דיון נוסף על פסק דינו של בית המשפט העליון. הנתבע מוסיף וטוען, כי סמיכות הזמנים בין העמדתו לדין של סעאפין בבית המשפט ברשות הפלסטינית לבין הליכי אכיפת פסק הדין שמנהל הנתבע מול משרד האוצר מעוררת יותר מחשד כי קיים שיתוף פעולה בין התובעת לבין רשויות אכיפת החוק ברשות הפלסטינית, שמטרתו למנוע מהנתבע לקבל את כספי הפיצויים שנפסקו לזכותו.

 

15.        התובעת דוחה את טענות הנתבע. לטענת התובעת, לא ניתן להתעלם מפסק הדין שניתן ברשות הפלסטינית נגד סעאפין במסגרתו הוא הורשע במתן עדות שקר. משמעות הדבר היא, לשיטתה, כי פסק הדין שניתן בתביעתו של הנתבע מושתת על תרמית, ואין לאפשר וגם לא לסבול זאת. התובעת מבקשת להסתמך על ההלכה הקובעת, כי ניתן במקרים מסויימים להורות על ביטול פסק דין מחמת תרמית או מרמה. לשיטתה, המקרה שלפנינו עונה על התנאים שנקבעו בפסיקה בעניין זה. עוד טוענת התובעת, כי אין מקום בענייננו לעשות שימוש בצעד הדרסטי של סילוק התביעה על הסף.

 

16.        הנתבע השיב לתגובת התובעת. במסגרת זו שב וטוען הנתבע, כי יש לכבד את עקרון סופיות הדיון ואין לפתוח מחדש פסק דין סופי וחלוט. עוד טוען הנתבע, כי בית המשפט העליון התייחס במפורש גם לעדותו של סעאפין בערכאה זו ואימץ את ממצאיו של בית משפט זה אשר בחר לקבל את העדות. לטענת הנתבע, במצב דברים בו שתי ערכאות בישראל בחנו את עדותו של סעאפין וקבעו כי יש לתת בה אמון, אין כל סיבה ליתן עדיפות להליך שהתנהל בבית המשפט ברשות הפלסטינית, שכלל אין ידוע כיצד התנהל. בנסיבות אלה טוען הנתבע, כי לא מתקיימים בענייננו התנאים הנדרשים לקבלת תביעה לביטול פסק דין.

 

lawdata - דטהחוקדיון והכרעה

17.        אפתח בכך שאומר, כי אני מחליט להיעתר לבקשת התובעת לתיקון כתב התובענה, ואולם אני סבור שאין בכך כדי להועיל לה. הטעם לכך הוא, שכשם שאני סבור כי ההחלטה לפתוח בהליכים פליליים נגד סעאפין כמו גם ההחלטה להגיש נגדו כתב אישום אינן יכולות להיות עילות לביטולו של פסק הדין שניתן בבית משפט זה, כך גם הכרעת הדין המרשיעה שניתנה בבית המשפט ברשות הפלסטינית, אינה יכולות לשמש עילה לביטול פסק הדין.

 

18.        כידוע, תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מעניקה לבית המשפט סמכות לדחות תביעה על הסף, בין היתר, מחמת קיומו של מעשה בית דין או מחמת "כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע". אכן, בית המשפט לא יזדרז לסלק תביעה על הסף, ואולם בנסיבות המקרה שלפנינו כל הנתונים הדרושים לצורך הכרעה בשאלה זו ידועים, ועל כן אין צורך בבירור עובדתי כלשהו.

 

19.        כפי שציינתי, אף שהדברים לא נאמרו בכתב התובענה במפורש, ניתן להבין כי בקשת התובעת היא לערוך "משפט חוזר". כידוע, ההסדר הקבוע בחוק בכל הנוגע למשפט חוזר נוגע להליכים פליליים בלבד. עם זאת, הפסיקה הכירה בקיומם של מצבים מיוחדים וחריגים אשר יצדיקו עריכת "משפט חוזר" גם בעניין אזרחי, וזאת בעיקר במקרים בהם נטען כי פסק הדין שניתן הושג במרמה ובתרמית. סוגיה זו של ביטול פסק דין חלוט מגלמת בתוכה התנגשות בין שני ערכים חשובים של מערכת המשפט. האחד, עיקרון סופיות הדיון, והשני עניינו ברצון להגיע לחקר האמת ולא לתת לאדם ליהנות מפירות עוולתו. על מנת לאזן בין שני אינטרסים אלה נקבעו בפסיקה כללים ותנאים הנדרשים לצורך ביסוסה של עילה לביטול פסק דין בשל טענת מרמה (רא': ע"א 6019/07 טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ, מיום 25.2.2010).

20.        במקרה שלפנינו טענת המרמה אותה מעלה התובעת במסגרת התובענה שהגישה בתיק זה, איננה טענה חדשה. לכל אורך הדרך, החל מראשיתו של ההליך בבית משפט זה ועד לערעור אותו הגישה אל בית המשפט העליון, טענה התובעת כי גרסת הנתבע באשר לאופן התרחשות התאונה היא גרסה כוזבת, ואין לתת אמון גם בעדותו של סעאפין אשר תמכה בגרסה זו. התובעת אף טענה במפורש, במסגרת טענותיה בבית המשפט העליון, כי עדי הנתבע שיתפו ביניהם פעולה במתן גרסה שקרית, וזאת על מנת לזכות בתגמולי הביטוח. ואולם, טענות אלו נדחו הן על ידי בית המשפט זה והן על ידי בית המשפט העליון שאימץ את קביעתו של בית משפט זה. יצוין, כי לתובעת ניתנו מספר הזדמנויות על ידי בית המשפט זה להביא ראיות מטעמה (תצהירי חוקרים) על מנת להפריך את הגרסה שהעלו הנתבעים, אך היא לא עשתה כן במועד, וביקשה לעשות כן באיחור ניכר. בית המשפט לא נעתר לבקשתה אך אפשר לה לעשות שימוש בתצהירים אלה במהלך חקירתם הנגדית של עדי הנתבע. בית משפט העליון אישר קביעה זו של בית משפט קמא ואף דחה בקשה נוספת שהגישה התובעת, יממה בלבד לפני מועד הדיון בערעור, להגשת ראיות נוספות במסגרת הערעור, תוך שקבע כי לא שוכנע שהתובעת פעלה ב"שקידה ראויה" לגילוי ואיתור עדי הראייה שאת עדותם ביקשה להוסיף במועד כה מאוחר. העולה מהאמור הוא, שטענת המרמה איננה טענה חדשה והיא הועלתה על ידי התובעת כבר בהליכים הקודמים.

 

21.        במקרה שלפנינו, העילה לביטול פסק הדין שניתן בבית משפט זה ועריכת "משפט חוזר" היא העובדה שבית המשפט ברשות הפלסטינית קבע כי במסגרת התביעה שהתבררה בבית משפט זה העיד סעאפין עדות שקר. אלא שאני סבור, כי פסק דינו של בית המשפט ברמאללה אינו יכול לשמש ראיה בהליך שלפנינו ועל כן אין הוא יכול להוות עילה לביטול פסק הדין. הטעם לכך הוא, שפסק הדין, ככזה, הוא בגדר "עדות שמיעה" ועל כן אין הוא יכול, כשלעצמו, לשמש ראיה קבילה. עמד על כך בית המשפט העליון בע"פ 11024/02; ע"פ 1132/02 מנצור נ' מדינת ישראל, פד"י נח(1), 436, 444, באומרו דברים אלה:

 

                        "כלל הוא בדיני הראיות כי כל פסק-דין עומד לעצמו, ואין בית-המשפט יכול לסמוך את ההכרעה בעניין העומד בפניו אלא על חומר הראיות הגלוי והידוע לו, כפי שהובא בפניו על-ידי בעלי-הדין באותו הליך. לעומת זאת עובדות שנקבעו במשפט קודם אינן אלא עדות שמיעה בלתי קבילה המובאת מכלי שני, ומסקנות של בית-המשפט בהליך אחר אף הן אינן קבילות בהיותן בבחינת חוות-דעת (ע"א 373/54 אהרונסט נ' נוימן (וישומירסקי) [6], בעמ' 1140; ע"פ 461/92 זכאי נ' מדינת ישראל [7], בעמ' 596).

 

            בעניין זה ראה גם את דבריו של כב' השופט י. קדמי, בספרו "על הראיות" (חלק שני), עמוד 556.

 

22.        יש להדגיש, כי במקרה שלפנינו אין מדובר במצב דברים בו החפיפה בין הנושא הנדון במשפט האחד לבין הנושא שנדון במשפט האחר היא חלקית, ואפילו שולית, כגון במקרה בו לצורך קעקוע מהימנותו של עד במשפט האחד מבקש הצד שכנגד להגיש פסק דין שניתן בעניינו של העד במשפט אחר שאין לו שום נגיעה למשפט המתברר. במקרה שלפנינו יש חפיפה גדולה, כמעט מלאה, בין הנושא שנדון בבית משפט זה במסגרת תביעת הנזיקין שהנתבע הגיש נגד התובעת, לבין הנושא שנדון בהליך הפלילי שהתקיים בבית המשפט ברשות הפלסטינית. במוקד הדיון בשני המשפטים עמדה השאלה, האם הגרסה אותה מסרו הנתבע ועדיו, ובכללם סעאפין, על אודות נסיבות אירוע התאונה היא גרסת אמת. שתי הערכאות הגיעו למסקנות שונות. ואם כך – במה עדיפה קביעתו של בית המשפט שדן בהליך הפלילי שהתנהל נגד סעאפין על פני קביעתו של בית משפט זה? ומדוע העובדה שבית המשפט ברשות הפלסטינית הגיע לתוצאה אחרת צריכה להביא לביטולו של פסק הדין שניתן בבית משפט זה?

ז

23.        כיצד ניתן להסביר את העובדה שבית משפט זה ובית המשפט ברשות הפלסטינית הגיעו למסקנות שונות לגבי אמינותם של העדים ולגבי נסיבות אירוע התאונה בה נפגע הנתבע? מעיון בפסק דינו של בית המשפט ברמאללה עולה, כי מערכת הראיות שהובאה בפניו הייתה שונה, במידה רבה, ממערכת הראיות שהובאה במסגרת התביעה שהתבררה בבית משפט זה. כך, למשל, ובזה, כך נראה, העיקר: במסגרת ההליך הפלילי שהתקיים בבית המשפט ברמאללה העידו שלושת עדי הראיה שעדותם הנטענת הייתה עילה לפעולה מקבילה בה נקטה התובעת ערב הדיון בערעורה: מצד אחד הגישה התובעת תלונה לתובע הכללי ברשות הפלסטינית, ומצד שני פנתה התובעת לבית המשפט העליון בבקשה כי יתיר לה להעיד את שלושת העדים (איאד חליל סאלחי; זיאד חליל סאלחי; חליל סאלחי). כזכור, בקשת התובעת נדחתה על ידי בית המשפט העליון, מהטעמים אותם פירט בית המשפט בפסק דינו, ומאידך, כך מסתבר, היו תוצאות לתלונה אותה הגישה התובעת ברשות הפלסטינית. יש להוסיף, כי ככל שניתן להבין, במסגרת ההליך שהתקיים בבית המשפט ברמאללה העיד גם חוקר (או חוקרים) שפעל מטעם התובעת. כזכור, בשל מחדלים דיוניים של התובעת, לא הותר לה להעיד את החוקרים שביקשה להעיד במסגרת התביעה שהתבררה בבית משפט זה.

 

24.        עניין לנו, אפוא, בשתי ערכאות שדנו בהיבטים שונים של אותו עניין והגיעו לתוצאות שונות. אלא שכל הליך עומד בפני עצמו ואין האחד מחייב את השני. כשם שבית המשפט ברמאללה לא ראה עצמו מחוייב לקביעות שבית משפט זה קבע בשאלת אמינות גרסתו של סעאפין ובשאלת נסיבות אירוע התאונה, וכשם שבית המשפט ברמאללה ראה עצמו חופשי לקבוע קביעות על יסוד הראיות שהובאו לפניו, כך גם בית משפט זה קבע את קביעותיו על יסוד הראיות שהובאו לפניו, ואין כל עילה לכך שיבטל עתה את קביעותיו רק משום שבית המשפט ברמאללה, בפניו הובאו ראיות השונות במידה רבה מאלו שהובאו בפני בית משפט זה, הגיע לתוצאה אחרת.

 

25.        עמדתי על כך שפסק דינו של בית המשפט ברשות הפלסטינית אינו בגדר ראיה קבילה ועל כן אין הוא יכול לשמש, כשלעצמו, עילה לביטול פסק הדין שניתן בבית משפט זה. זאת מכוח הכללים הקבועים בדיני הראיות, ודי בהם. אלא שבמקרה שלפנינו, לנוכח העובדה שפסק דינו של בית המשפט ברמאללה מתבסס, במידה רבה, על ראיות שהבאתן לא הותרה בהליך שהתקיים בתביעה אותה הגיש הנתבע נגד התובעת, בין בערכאה הראשונה ובין בערכאת הערעור, משמעות קבלת טענת התובעת כי יש לתת תוקף ומשקל לפסק דינו של בית המשפט ברמאללה היא, שבדרך זה נתיר לתובעת להכניס "בדלת האחורית" את העדים שנאסרה כניסתם "בדלת הראשית".

 

26.        דומה שהתובעת עצמה מבינה שאין היא יכולה לבקש לבטל את פסק הדין שניתן בבית משפט זה על יסוד עדויות החוקרים ו/או על יסוד עדויות שלושת העדים שהעדתם התבקשה בבית המשפט העליון. אם התובעת הייתה מודיעה שכיום, למעלה משבע עשרה שנים לאחר התאונה, התגלו לה עדים חדשים לגמרי אשר יכולים להפוך את הקערה על פיה, ניתן היה לברר את התובענה שהגישה לגופה. אלא שהתובעת אינה מבססת את התובענה שהגישה על עדים חדשים, אלא על פסק דין חדש. זאת אין היא יכולה לעשות הואיל ופסק הדין, כשלעצמו, אינו יכול לשמש עילה לביטול פסק הדין שניתן בבית משפט זה, וזאת במיוחד לנוכח העובדה שפסק הדין שניתן בבית המשפט ברמאללה ניתן בהסתמך על עדויות של עדים שעדותם לא הותרה. במצב דברים זה המסקנה המתבקשת היא, שיש לדחות על הסף את התובענה שהתובעת הגישה בתיק זה.

 

27.        סוף דבר. לנוכח כל האמור אני מחליט לקבל את הבקשה לסילוק על הסף, ואני מורה על דחיית התובענה. התובעת תישא בהוצאות הנתבע בסך 15,000 ש"ח.

 

 

ניתן היום, ז' בסיון תשע"ג, 16 במאי 2013, בהעדר הצדדים.

 

אריה רומנוב